כשהתותחים רועמים

February 28, 2017

גרשון קניספל, כשהתותחים רועמים

 

האולם הרחב ששופץ וחודש בגלריה לאמנות אום אל-פחם נחנך עתה בתערוכה "גרשון קניספל, כשהתותחים רועמים" –  תערוכה הכוללת שלוש סדרות של עבודות שבמוקדן הצבת ציור: חמש עבודות ענק ניצבות-נשענות אל הקיר, כמעט נושקות בראשן לתקרת האולם. חמישה ציורים אלו ולצדם עשרים עבודות נוספות שיצר קניספל עבור חלל מיוחד שנחנך בשנת 2000 בסאו פאולו, ברזיל – בניין ה"דופס", מטה משטרה לשעבר של החונטה מימי המשטר הצבאי. עם מיגור שלטון האימים הוסב הבניין העתיק למוזאון בשם "יד להתנגדות", ונחנך בתערוכתו של קניספל "כשהתותחים רועמים המוזות לא שותקות", שממנה הושאלה הכותרת לתערוכה הנוכחית. עם תום התערוכה באתרה המקורי בסאו פאולו הוצגו העבודות באתרים שונים, ובכל פעם עבד עליהם קניספל מחדש, כדבריו: "ללמדך, שהעבודה על יריעה מונומנטלית מאלה שהוקדשו לנושאים טעונים כל כך, אינה מסתיימת לעולם

הציורים

חמש העבודות המוצגות באום אל-פחם מתייחסות לשני פרקים בסדרה הנרחבת שהוצגה בסאו פאולו והתמקדה בעוולות שהתרחשו במאה ה-20. שלוש מהן מתייחסות להפגזת ערים: בגדד, בלגרד וביירות, והשתיים האחרות מתייחסות לנושאים הקשורים לברזיל: האחת, לעינוי ורצח של לוחמי חירות כדוגמת ולדמיר הרצוג, העיתונאי היהודי, ואולגה באיינרו, אשתו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית (שכונה "אביר התקווה"). הציור הפותח, המקבל את פני הנכנסים לתערוכה, מתייחס לאירועים אלו ולדיוקנאות הספציפיים של המעונים בקולאז' ציורי רחב ממדים. העבודה האחרת מוקדשת לזכרו של זמר-העם והמלחין הצ'יליאני ויקטור ח'ארה, שנרצח עם מאות מעמיתיו באצטדיון סנטיאגו דה צ'ילה ביום פרוץ ההפיכה ב-11.9.1973. עבור קניספל ציורים אלו הם חלק מביוגרפיה אישית קשה – בתקופת שלטון החונטה הצבאית חבריו ועמיתיו בברזיל נאסרו, עונו ואף נעלמו וגורלם לא נודע.

ההדפסים

באום אל-פחם מוצגים גם הדפסי רשת אחדים מאלבום שיצר קניספל (2002–2008) זמן קצר לאחר תום התערוכה ב"יד להתנגדות", בשיתוף ידידו, היוצר והאדריכל הנודע אוסקר נימאייר. ההדפסים, המוקדשים  "לשלום ולעולם טוב יותר" (כפי שרשם נימאייר על אחדים מהם), מאופיינים בהטבעה של יד גדולה, "יד מתרה" כפי שקניספל מדגיש. היד מאזכרת את האנדרטה בבטון, "יד הזיכרון לאמריקה הלטינית", שהציב נימאייר בשנות ה-90 במכלול זיכרון בסאו פאולו – יד שדמה הנוטף מסמן את מתווה מפת אמריקה הלטינית.

איורים לאלכסנדר פן

באולם אחר נלווה [רצוי למנוע חזרה תכופה על "אחר" ו"אחרים"]  מוצגת סדרת עבודות מוקדמת של קניספל, ובה איוריו לספר שיריו של אלכסנדר פן לאורך הדרך (19566), שמאוחר יוחתר הוציאם לאור באלבום הדפסים.

כבר בשנות ה-50 השתייך קניספל למגמת אמנות השמאל בארץ, שביקשה לנהל דיאלוג עם הציבור הרחב בעיקר באמצעות עבודות קיר, המיטיבות לתקשר עם ההמונים יותר מאולמות המוזאונים. אמנים מקבוצה זו כדוגמת נפתלי בזם, יוחנן סימון ואברהם אופק אכן יצרו עבודות במרחב הציבורי והתייחסו לאירועים אקטואליים בסגנון פיגורטיבי, נגיש, המעורר הזדהות, אלא שגם הם מיעטו לעסוק במישרין בתיאורי מלחמה. ביטוי לכך נמצא בדברי המבקר אויגן קולב, שניסה להסביר תופעה זו בהקשר של תולדות האמנות ככלל. קולב הסביר שבמקרים של אירועים טראומטיים ואירועי מלחמה, אולי נחוץ "מרחק שדרוש למרבית האמנים מטעמים רוחניים והוא גם מחסן את היצירה מפני תהפוכות העתים". הוא אף התדיין עם תפיסת "האמנות המשרתת" ברוח הקומוניזם, בהדגישו את הפאתוס וחוסר האמינות שבה. [1]

אלא שעמדתו של קניספל, שהתעצמה והתגבשה בתקופת פעילותו הקומוניסטית בברזיל, גורסת כי "אל למוזות לשתוק", ודווקא בעת אלימות ומאבק על האמנים ליצור ולהשפיע. קניספל פעל כך גם בארץ, ודוגמה לכך היא פעולתו המשותפת עם האמן עבד עאבדי ביצירת האנדרטה ליום האדמה בסכנין (1978).

ציורי הענק המוצגים באום אל-פחם וגם ההדפסים שיצר בשיתוף עם נימאייר מאזכרים אירועים אקטואליים ומבוססים על תצלומי עיתונות ומגזינים (בעיקר משל צלמים צבאיים). עם הזמן התעצם הממד הפיסולי בעבודת הציור של קניספל;  קווי המתאר חופשיים יותר ומעמיקים את המרקם התלת-ממדי המרחבי – כמו מבקשים להכניס את הצופה לתוך הסצנה, בדומה לדיורמה. החציצה שבין מרחב הציור למרחב החיים, הפער בין אדריכלות, ציור ופיסול – מאבדים את משמעותם, כאשר הדגש הוא על מעורבות גופנית ורגשית ועל דרמטיות ואינטנסיביות של הפעולה.

ב-1954 הצטרף גרשון קניספל למפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י, ועד היום נותר קומוניסט נחוש שאינו מהסס להציג את עמדותיו המובהקות גם בהקשר הפלסטיני. ב-1958 הוא הגיע לברזיל בעקבות זכייתו במכרז לתכנון עבודת קיר רחבת ממדים, ומאז היה בה ליוצר שותף ופעיל בתחומי תרבות ואמנות הנושאת מסרים חברתיים ופוליטיים. ב-1964, עם ההפיכה הצבאית בברזיל, נחלץ ושב ארצה. ב-1995 חזר לברזיל, וכיום הוא חולק את זמנו בין ברזיל לישראל.

 

 

סעיד אבו שקרה וגליה בר אור

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload