WADI LOGOO.png
Search

רותי הלביץ כהן | השמיים נפלו עלי



רותי הלביץ כהן | השמיים נפלו עלי

אוצרת: יעל גילעת

על פי ספר בראשית א', עם בריאת העולם נוצרים השמיים מעל והארץ מתחת. המרחב ביניהם הוא תנאי לסדר שעד מהרה יופר: הגירוש מגן עדן יביא את החיים והמוות, האהבה והתשוקה, האובדן והגעגוע. השמיים נפלו עלי הוא מיצב תלוי מקום, שהירידה אליו והשהות בו מבקשים לחשוב מחדש על היחסים בין העולמות העליונים לתחתונים, על הדמויות המאכלסות את התווך ועל אפשרות של מעבר ביניהם כאקט של אהבה ואמון בכוחה של האמנות לחולל שינוי.

רותי הלביץ כהן מהלכת בין העולמות, מעלה ומורידה כרצונה מכשפות אפלות משאול דמיוני, מצד אחד, ונשים אהובות שהן נשים אמיתיות, מצד אחר. היא מציעה גרסה שברירית ומקוטעת לסופיות המוות ולגוף המתכלה. לשם כך היא רותמת את האמנות, שיכולה להפיח רוח בחומר ומחיה את הנייר השמוט. בהצבה המרכזית – עור זרוע, ששמה מתכתב עם המושג "אוֹר זָרֻעַ" (תהילים צ"ז, י"א) – האומנית תומכת בצללית הוורודה הנופלת בעזרת הפרח שצומח ממנה או שמא זה חץ שנעוץ בה. היא יוצרת מחזה בדיוני כמרחב ממשי של מוות ותחייה: היא מציגה היפוך עולמות על בדים גדולי-מממדים התלויים מעל, כאשר הקוסמות והמכשפות העוצמתיות, המטילות אימה, בוכות דמעות זהב. הן מלוות בפמליה המורכבת מחרקים, פטריות, איברים ושלדים, שבעצמם נראים כבורחים מקללה עתיקה.

מול כל אלו, מביטות מלמטה, מבעד לזכוכית, אהובותיי – חבורת נשים, אחדות ממעגל חייה, אחרות דמויות ציבוריות – ודרכן היא מנסחת מחדש את דיוקנה: דיוקן אישה. עירוב החומרים כמוהו כעירוב העולמות, אינו משלים עם האובדן, ומולו מוצע השינוי החומרי והמרחבי. על כן, הפסל/הספסל עד התו האחרון אינו אנדרטה אלא מסמן של מקום, ואולי אף מעניק לחלל את תחושת המקום, כמו רוצה לפסל את הזמן והזיכרון כמענה לגעגוע.